חן, רינת (שגב), אלון ועידו אבן
רינת (בת 44), תושבת קיבוץ בארי. נרצחה עם בעלה חן (בן 45) ועם שני הבנים הגדולים אלון בן ה-16 ועידו בן ה-14 בהתקפת מחבלי החמאס על ביתם בקיבוץ.
מתוך משפחת אבן מבארי, נשארו 2 הילדים הקטנים- תומר וניר.
רינת וחן אבן ובנם אלון ועידו נרצחו בביתם שבבארי על ידי מחבלים לאחר שעות רבות בממ"ד, ולאחר שמחבלים חדרו לביתם-הבית עלה באש, עשן נכנס לממ"ד עד שהם נאלצו לברוח מהחלון-להתחבא בשיחים ולהמתין לצבא שלא הגיע. חן ניהל קרב עם האקדח שלו עד שההמחבלים רצחו אותם.
רינת נולדה באוגוסט 1979 בקיבוץ ניר עם, בתם של בתיה ומוטי שגב. נכדה למייסדי הקיבוץ.
רינת היתה האחות הקטנה בבית, אבל הצליחה להיות דומיננטית. היא היתה מדריכה בתנועת הנוער של הקיבוץ, והתבלטה בדרכה הייחודית – מעולם לא התיישרה עם הרוב ותמיד פעלה על פי הבנתה. המרד שלה התבטא בדרכים מעודנות: אהבה זהבה בן ובית”ר ירושלים…
בצבא היתה רינת מ”כית בנח”ל. עם השחרור עבדה בניר עם, ואחר כך בבארי. כך הכירה את חן.
רינת הקדישה עצמה לעבודה סוציאלית. היא השלימה תואר שני והיתה בדרך לשלישי, תוך שהיא עובדת עם משפחות קשות יום ועם נוער בסיכון. בקיבוץ היתה רינת מרכזת ועדת חברה, וגם האחראית על טקסי הזיכרון. לכל תפקיד ועבודה התייחסה כאל שליחות והפכה עולמות כדי למצוא פתרונות שיתקבלו על דעתה.
במקביל, היו לה בילויים מגוונים: לפני שנה הייתה במונדיאל בקטאר יחד עם אחיה עמית. היא למדה ערבית בכוחות עצמה, וכשנסעה לסיני, רק לפני כמה שבועות, כבר ידעה מספיק כדי להסתדר. לשאלה אם היא לא מפחדת לנסוע היא ענתה שחיים רק פעם אחת. והיא בהחלט ידעה לחיות ולהנות, ללא היסוס ובשמחה אדירה.
חן נולד בכ"ט בתמוז תשל"ז, 15/7/1977, בנם של רחל ועודד, התגורר בבארי.
חן נולד בקיבוץ בארי ביולי 1977. תמיד הלך יחף בשבילי הקיבוץ, בילה שעות רבות בפינת החי. נער שובב, חובב הרפתקאות. החברים ידעו שעל חן אפשר לסמוך בעיניים עצומות. תמיד יהיה שם, חם ולבבי, מתחשב ועדין, מגיש עזרה בטבעיות נדיבה, בצניעות ובפשטות, כאילו הכל מובן מאליו.
חן שירת בסיירת מטכ”ל. הוא פרח ביחידה בתחום הרכב. איש מקצוע מעולה, הוא לקח את הכישורים שפיתח חזרה אל הקיבוץ, ועבד אחרי השיחרור בגד”ש. הוא למד קרקע ומים במדרשת רופין, והיה בקיא בכל תחומי החקלאות בבארי. פלח אמיתי, חרוץ ואוהב אדמה. שילוב של מבוגר אחראי וילד פרא. תמיד עם ילד אחד או שניים על הכתף, או על הטרקטור, או על כלי חקלאי אחר, בדרך לשדות או בחזרה. ובין לבין מחלץ רכבים תקועים של חברים או אנשים זרים שנתקעו בבוץ במרדף אחרי הכלניות של דרום אדום.
חן אהב לצאת לטיולי שטח, לרדוף אחרי שטפונות בנגב. עם המשפחה יצא לטיולי טבע עם שינה בשטח באוהלים. הוא אהב מאוד את הקיבוץ, והיה קיבוצניק מחוספס ועדין באותה מידה. את רינת הכיר כשעבדה כבמב”חית בגן ‘חצב’. הניצוץ ניצת מיד, והם הפכו לזוג. הפכים משלימים מבחינות רבות, שררו ביניהם כבוד הדדי גדול וחברות עמוקה. אהבה גדולה.
חן ורינת התחתנו באחד בספטמבר 2005 , בטקס צנוע שנערך בבריכה של הקיבוץ עם משפחה וחברים. לזוג האוהב נולדו ארבעה ילדים.
בית משפחת אבן היה בית חם ופתוח. חן היה מטפל ומתפעל את הילדים, שהיו מרכז חייו ומקור גאוותו. רינת היתה דואגת לכל העולם, תמיד זמינה, תמיד אכפתית. בית משפחת אבן היה מוקד של תמיכה ואהבה בקיבוץ. צנועים, מוקפים בחברים, אוהבים ואהובים על ידי כולם.
העיתונאי יובל שגב כותב על בני משפחתו שנרצחו:
"זהו, זה נגמר. מצאו את הגופות. רינת, חן, אלון, ועידו.
משפחת אבן מבארי. היו 6, נשארו 2 – תומר וניר הקטנים. בלי הורים, בלי אחים גדולים, בלי בית. אבל עם משפחה גדולה ובקיבוץ חזק שיעשו הכל כדי לתת להם את כל מה שאפשר. קשה עוד להספיד ולסכם, הראש מוצף.
"חשוב לי שידעו, עם כמה שזה נשמע קלישאה, שהם היו הכי טובים שיש. אני בקשר בימים האחרונים עם בערך 20 איש שהיו בטוחים שרינת היא החברה הכי טובה שלהם, אנשים שלא יודעים איך הם ימשיכו. ואנחנו לא יודעים איך היא הצליחה לגעת ולסייע לכל כך הרבה אנשים. עובדת סוציאלית, שירות ציבורי. התמודדה ועזרה לאנשים שאף אחד לא ספר. הייתה אוזן קשבת, גב נפשי, לעיתים גם כלכלי לכל כך הרבה אנשים. אין מילים כבר.
חן, שכשפתחנו את הטלפון שלו שאחד הילדים לקח מזירת הטבח, מצאנו אינספור שיחות והודעות מאנשים שהיו במסיבה. קיבלו את המספר שלו כי ידעו שהוא איש שטח ואדמה, מאלה שיגיעו לכל מקום לחלץ ולעזור. אבל כשהוא היה צריך עזרה, לא היה מי.
חשוב לי שידעו שהוא היה אבא למופת. ביריון חזק, עם לב חמאה. שהספיק לחסל את המחבל שחיכה למשפחה ביציאה מחלון הממד. למחבל שמצא אותם בשיחים כבר לא נשארו לו כדורים באקדח.
"חשוב לי שידעו על אלון בן ה16 שהוא היה נשמה ענקית. מהילדים שמצליחים להתחבב על כולם ולהתחבר לכולם בלי רעש, צלצולים, ופוזות. תמיד הרגשתי שהוא הכי קרוב אליי מבין בני הדודים, הכי דומה, הכי איש שיחה כבר מגיל צעיר. הזדקן מוקדם כמוני, אבל ידע להתחבר לכולם. הגן על אחיו הקטן, ספג את הקליע תחרתי משמע. גיבור.
"על עידו כבר לא נשארו לי מילים, כמה חריפות ושכל בילד אחד קטן ושובב. חשוב לי שידעו שהוא היה הילד הכי מצחיק בכיתה, מאלה שמשגעים את המורות, אבל הן לא יכולות לכעוס עליהם. מוצלח, מעורב בהכל, ספורטיבי. לב אחד גדול-קטן.
"עכשיו המחשבות הן קדימה – איך בונים את הקיבוץ והמשפחה מחדש, איך דואגים לתומר וניר שנשארו איתנו ויצטרכו עוד הרבה עזרה למרות הכח והגבורה הבלתי נתפסים שיש לשני ילדים רק בני 12 ו8.
"הרבה ביקשו דרך לסייע להם בימים שחלפו, התלבטנו ולא גייסנו תרומות עד עכשיו. אבל החלטנו לפתוח את זה. חשבון הבנק הרלוונטי כרגע רשום על שם אח של אבא, עמית שגב. כל הכסף שיהיה שם ישמר כדי לתת לשני הנסיכים האלה את כל מה שיצטרכו בעתיד.
לצערי הרב מאוד- אחותי רינת 44 וחן בעלה 45 ושני הבנים הגדולים אלון בן ה 16 ועידו בן ה 14 לא שרדו- לאחר שעות רבות בממ"ד,ולאחר שמחבלים חדרו לביתם-הבית עלה באש,עשן נכנס לממ"ד עד שהם נאלצו לברוח מהחלון-להתחבא בשיחים ולהמתין לצבא שלא הגיעו.
חן ניהל קרב עם האקדח שלו אך ככל הנראה המחבלים חיסלו אותם…
ההורים והאחים הגדולים גוננו בגופם על הקטנים-תומר בן ה-12 לקח את הנייד של אביו והחל להתקשר לחברים ושכנים-עד שדיבר עם שכן שהזמין אותו להיכנס מחלון הממ"ד-תומר לקח את אחיו ,ניר בן ה 8 -ויחד הם רצו לשכנים וכך הצילו את עצמם.
